1. בקשת הנתבעים ליתן להם רשות להתגונן בפני תובענה בהליך של סדר דין מקוצר, במסגרתה נתבעו לתשלום חובות ארנונה הרובצים על נכס מסחרי שהוחזק על ידם ברח' הבנאים קינג דוד 15 באשדוד, לתקופה החל משנת 2005, ובסה"כ עומד גובה החוב על הסך של 59,630 ש"ח.
ביום 24.9.12 התקיים בפני דיון בבקשה, במסגרתו וויתר ב"כ המשיבה על חקירת המצהיר מאחר ולדידו המדובר בעניין שהוא משפטי, ועתר בהסכמת ב"כ המבקש להגשת סיכומים בכתב. בעקבות הגשת סיכומי הצדדים ניתנת החלטה זו.
2. תמצית טענות המבקשים הינה כי המדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש, שכן הינו מוזנח והרוס מזה שנים, ולמעשה מעולם לא אוכלס. בשל כך, לשיטת המבקשים זכאים הם לפטור נכס הרוס או שאינו ניתן לשימוש.
בתצהיר מטעמם טענו המבקשים כי בשנת 2003 מונה לנכס כונס נכסים והוצאה לו שומה לפיה הנכס מוזנח ונטוש, ללא ויטרינות (המדובר בחנות) וללא חיבור לרשת החשמל.
עוד טוענים המבקשים בבקשתם כי ביום 3.8.10 נשלחה אל המשיבה הודעה בגין נכס שאינו ראוי לשימוש אך רק ביום 1.11.10 ניתן פטור בשל נכס הרוס ואף זאת באופן חלקי, באשר לשנת המס 2010.
במסגרת הסיכומים מטעמם, לאחר שנזנחה הטענה בדבר מינוי כונס נכסים, שבים המבקשים וטוענים כנגד סיווג השימוש בנכס, ואף מעלים טענה שלא נטענה בתצהיר ובבקשה ולפיה עוד בשנת 1995 הודיעו למשיבה על דבר מצבו הפיזי של הנכס והיותו בלתי ראוי לשימוש, וכי ביום 21.6.95 אישרה התובעת בתגובה את מצב הנכס כנטען.
המבקשים טוענים כי המשיבה התרשלה בכך שעל אף ביקורת פקח בנכס ביום 19.6.95 חייבה בארנונה ולא קבעה כי המדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש וכי התרשלה גם עת אישרה פטור ל-6 חודשים בשל נכס סגור תחת סיווג הנכס כנכס שאינו ראוי לשימוש.
עוד טוענים המבקשים להתרשלות המשיבה בשל כך שלא הגישה תביעה לתשלום החוב לשנים 94'-95' ולפיכך החוב התיישן, וכן טוענים הם לעשיית עושר מצד המשיבה.
לטענת המבקשים, על אף העובדה כי נתקיימו ביקורי פקחים סירבה המשיבה למסור כל מסמך ממחשביה.
באשר להליך ההשגה, טוענים המבקשים כי עסקינן בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבת מעלה, הבאה בגדרי החריג במסגרתו יכול נישום להעלות את הטענה בהליך משפטי, ברשות בית המשפט.
3. בסיכומי טענותיה מתנגדת המשיבה להרחבת חזית בדרך של העלאת טענות בדבר הודעה על מצב הנכס בשנת 1995, הנטענות לראשונה בסיכומים, ואף טוענת כי הודעה כאמור מעולם לא נמסרה לה וממילא אין הטענה מגובה בכל תימוכין.
באשר לכונס הנכסים, מלבד זניחת הטענה, טוענת המשיבה כי לא דווח לה כלל על החזקה של הנכס בידי כונס נכסים בתקופה כזו או אחרת, כמתחייב מהוראות סעיף 325 לפקודת העיריות, וכי ההלכה הפסוקה מאפשרת חיוב כונס נכסים רק ממועד חזקה על פי הזיקה הקרובה, מצב שאינו חל בענייננו. מכל מקום, אין משמעות לטענה משלא מומש הנכס במסגרת הכינוס הנטען.
לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הדין הנותן בסוגיה זו מחייב את הנישום לעתור בבקשה למתן פטור בגין נכס לא ראוי לשימוש, ולדווח על מצבו בזמן אמת על מנת שהרשות תוכל לבדוק במועד הרלבנטי האם מתקיימים התנאים למתן הפטור, המהווה חריג לכלל התשלום. משלא הוצג כל תימוכין בדבר דיווח כאמור או בדבר ידיעה פוזיטיבית של המשיבה על מצב הנכס וודאי שלא ניתן ליתן פטור מבלי לבדוק את הנכס ולאשש מצבו הנטען ובזמן אמת.
לעמדת המשיבה טענות המבקשים נוגעות עובדתית גרידא למצבו של הנכס המשליך על שאלת סיווגו ו/או השימוש בו, ולפיכך דינן של הטענות להתברר בפני מנהל הארנונה במסגרת הליך של השגה, והן מצויות בסמכותו הייחודית.
אין מחלוקת כי המבקשים לא פנו בהליך של השגה, ובטרם מיצו זכויותיהם כדין במסגרת הליך זה אין לאפשר עקיפת סמכותו הייחודית של מנהל הארנונה ע"י מתן אפשרות להעלאת הטענות בפני בית המשפט.
המבקשים לא הראו כי עניינם הינו עניין חריג, בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, אשר בגינו יש לאפשר דיון בטענה במסגרת הליך בבית המשפט תוך עקיפת הדרך שהותוותה בחוק ובפסיקה לתקיפת החלטת הרשות.
4. אכן, בנסיבות העניין הנדון, הצדק עם המשיבה בטענתה כי אין טענות המבקשים מקימות להן הגנה, לנוכח הדין הקיים בסוגיית חובת מיצוי ההליכים במסגרת הליך ההשגה והערר עליו.
הליך השגה על קביעת שומת ארנונה מוסדר בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), במסגרתו נקבעה, בין יתר המקרים, הזכות להגיש השגה לפני מנהל הארנונה מקום שישנה טענה כי בהודעת תשלום הארנונה נפלה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. כן, נקבע בסעיף 3(ג) לחוק הנ"ל כי בכל הנוגע לטענה להעדר החזקה בנכס, הרי שניתן להעלותה בהליך משפטי, ברשות בית המשפט, על אף שלא הוגש בגינה הליך של השגה.
ההלכה הפסוקה פירשה את הוראות חוק הערר באופן שאינו מאפשר העלאת טענות בהליך בפני בית המשפט, המאפשרות הליך של השגה עפ"י הסעיף, מלבד טענת "אינני מחזיק", אלא במקרים חריגים העולים כדי עניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת.